03-5493694           bten-info@usa.net

גודל טקסט
גדול
בינוני
קטן

דור הסנדויץ

בתוך צרור הפחדים שלי, אחד היותר גדולים הוא מהיום שבו אצטרך להחליף חיתולים לאמא שלי. אני חושב על זה ומתכווץ, וד"ר הלפרין ממשיכה להכין אותי. "לטפל בהורה זה לא כמו לגדל ילד. טיפול בהורה זה מסע בכיוון אחד, עם סוף ברור".

 

"להחליף חיתול לילד שלך זו משימה נורמטיבית", היא אומרת. "להחליף חיתול להורה מבוגר מעולם לא היה חלק נורמטיבי מהחיים. וזה משהו שהצורך בו רק הולך וגובר עכשיו".

 

 

ד"ר דפנה הלפרין היא אחת מחוקרות השפעות הזִקנה (גֶּרוֹנְטוֹלוֹגְיָה) המובילות בישראל. צוהר ההצצה המבהיל שהיא פותחת בפניי אינו רק לעתיד שלי. זהו ההווה של ישראלים רבים, בעיקר כאלה שעברו את גיל 50. רבים יותר יזדהו עם התיאורים האלה בעתיד הקרוב. הם יצטרפו למגזר הולך ותופח שמחקרים מכנים "דור הסנדביץ'": אנשים בגיל העמידה שמוצאים עצמם תומכים גם בהורים קשישים שכבר לא מצליחים להסתדר לבד וגם בילדים שבגרו, אבל שבגלל המצב הכלכלי מתקשים גם הם להסתדר לבד. המונח עצמו כבר בן שלושה עשורים. טבעה אותו הסוציולוגית האמריקאית דורותי מילר. אבל ככל שהשנים חולפות הוא הופך למציאות הולכת ונפוצה, להגדרה של מעמד חדש. עבורנו הישראלים, הסיכוי להפוך לאחד מאנשי דור הסנדביץ' הולך וגדל, ומביא איתו קשיים שרק הולכים ומסתבכים.

 

אחד מכל שבעה

 

טיפול בהורים מבוגרים אינו דבר חדש. זהו חלק חשוב בתרבות ובחיים. אבל בשל שילוב נסיבות, בני ה־50 של ימינו חווים לחצים שהוריהם שלהם לא הכירו. רבים מהוריהם הגיעו לישראל ללא הורים, בין אם כי הללו בחרו לא לעלות, ובין אם נספו בשואה. העלייה בתוחלת החיים והתקדמות הרפואה הביאו לכך שמחלות שבעבר הרגו הפכו למחלות כרוניות. הרפואה הגריאטרית עוזרת לזקנים להאריך ימים, אך באיכות חיים ירודה למדי, תוך תלות הולכת וגוברת בטיפול צמוד. לפי הסטטיסטיקה, נשים מטפלות בהורים מבוגרים יותר מאשר גברים, ולכן העלייה בתעסוקת נשים הביאה לכך שהתפקיד המסורתי הזה תופס אותן באמצע הקריירה, ומלווה אותן עוד ועוד שנים.

 

הנה המספרים: ישראל מזדקנת. אחרי שני עשורים שבהם שיעור בני ה־65 ומעלה עמד בקביעות על כעשירית מהאוכלוסייה, בשני העשורים הקרובים הוא עתיד לזנק ל־14%. בהם יגדל משמעותית שיעור הקשישים שעברו את גיל 80, ושמקוטלגים בספרות המדעית כ"זקנים מופלגים", ולעתים בשם הקולע "זקנים־זקנים". כמחצית מהזקנים המופלגים בישראל סובלים ממוגבלויות שונות.

 

בסקר האחרון שהלמ"ס ערכה בנושא עלה כי כ־927 אלף ישראלים - כמעט שביעית מתושבי ישראל - מטפלים בקביעות בזקן אחד או יותר. המדידה הזאת נערכה ב־2006. מאז שיעור הזקנים הנזקקים באוכלוסייה עלה.

 

מאחורי המילה "טיפול" מסתתרים הרבה רבדים. הטיפול מוגדר כהשקעה של עד 20 שעות בשבוע בהורים הזקנים. 71% ממשתתפי הסקר סיפרו כי העיסוק העיקרי הוא סידורים: לחכות בתור בדואר, בבנק ובבית המרקחת, ללוות לקופת חולים ולריב בשמם עם פקידי ביטוח לאומי. כל זה תוך שהם מנסים לנהל את המשפחה שלהם עצמם ולפצות את המעסיק על שעות עבודה שהחסירו.

 

וזה לא נגמר פה. כ־43% מאנשי "דור הסנדביץ'" נדרשים להעניק להוריהם לא רק עזרה בסידורים אלא "טיפול אישי", מונח מכובס שמאחוריו מסתתרות פעולות כגון לקלח את אבא או אמא, להלביש אותם, לגלח את זקנם, לחתל אותם, להאכיל אותם, לעזור להם להתנייד בבית ולעזור להם בשירותים. כמחצית מהאנשים שמטפלים במבוגר בן 75 ומעלה שכרו לו מטפל צמוד, בעלות של כ־3,500 שקל בחודש, לעתים במימון חלקי של המדינה. כשליש משכנים את הוריהם במוסדות שעלותם 12–15 אלף שקל בחודש. אלה הופכים חלק מהנטל לכספי, אך לא עוצרים את התרחבות התופעה.

 

בני דור הסנדביץ', בני גיל העמידה, מהווים כמחצית ממיליון הישראלים שמטפלים בהורים זקנים. העשור השישי לחיים הוא בדיוק השלב שבו קיוו שהילדים שלהם יעזבו את הבית ויחלו לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם, והם, ההורים, סוף סוף יורידו הילוך במירוץ העכברים של הקיום. ואז קורה ההפך. למעשה, הילדים שעזבו את הבית רק עוזרים להפוך את הדור הזה ל"דור סנדביץ'": לפי הדו"ח השנתי של מרכז טאוב לשנת 2012, 17%–19% מהצעירים בגיל 25–34 - כמעט חמישית - גרו ב־2010 בבית הוריהם. עשור קודם לכן, ב־1999, שיעורם עמד רק על 9%–14%. ההסבר העיקרי לכך הוא העלייה במחירי הדיור.

 

ומהכיוון השני של "הסנדביץ'" המגמה דומה: "יחס התמיכה בהורים" - נתון שהלמ"ס הצמיד למספר בני ה־80 ומעלה שיש באוכלוסייה לכל 1,000 בני 50–64 - עלה מ־57 קשישים ל־1,000 בני גיל העמידה ב־1961 ל־196 קשישים ל־1,000 בני גיל העמידה ב־2012. כמעט פי ארבעה. הלמ"ס חוזה שעד 2030 היחס יעלה ל־258 ל־1,000. אנשים עשויים להידרש לסעוד את הוריהם הקשישים עד שהם עצמם יגיעו לגיל זקנה, ואם תוחלת החיים תמשיך לעלות בלי שאיכות חיי הזקנים תשתפר, ייתכן שמי שנולדו השבוע יידרשו בגיל 50 לתמוך בשני דורות של הורים.

 

הסוף של סוף הקריירה

 

לפני שנתיים ג'ני ברודסקי, מנהלת המרכז לחקר הזקנה במכון ברוקדייל בירושלים, ניסתה לאפיין את בני דור הסנדביץ' הישראלי. שני שלישים הם נשים, גילה המחקר שנערך בשיתוף חוקרות המכון שירלי רזינצקי ודניאלה סיטרון. הגיל הממוצע הוא 55, ושליש עברו את גיל 60.

 

כשבוחנים רק את הנשים מדור הסנדביץ' - מתברר שנשים רבות מטפלות גם בהורים של בן הזוג, מאחר שגברים רבים מזניחים את הטיפול בהוריהם - מגלים שרובן נמצאות באמצע החיים והקריירה, בגיל 45–54. הן האמהות שלנו, האחיות שלנו וחברותינו לעבודה. הן אלה שביום המשפחה נזכרים לשבח את איך שהן "מלהטטות כדורים באוויר" בתפקידיהן הרבים בבית ובחוץ. בדיוק בגיל הזה מתווסף גם הכדור של הטיפול באבא או אמא.

 

הגברים, שמטפלים פחות בהורים קשישים, מבינים פחות את המשמעות של הנטל שמתווסף לדרישות בעבודה ובמשפחה. מה גם שהטיפול בילדים, שעוד ועוד מהם נזקקים לעזרה גם אחרי היציאה מהבית, נחשב גם הוא עדיין לתפקידן המסורתי של הנשים.

 

ברודסקי גילתה שיש לכך השלכות מורגשות על רמת ההכנסה של נשים בגיל העמידה, ולכן גם על הפנסיה שלהן, כלומר על יכולתן לתמוך בעצמן כשהן יגיעו לשיבה. ההסבר לכך מעט טכני, אבל לו הייתי אשה הייתי נבהל: נשים חיות יותר מגברים, ולכן זקוקות לחסכונות רבים יותר. מצד שני הן לרוב עובדות פחות זמן ובשכר נמוך יותר, ולכן הפנסיה שלהן תהיה נמוכה מזו של הגברים. גם המיתוס של עיזבון הבעל לרוב אינו נכון, שכן הטיפולים הרפואיים בשנות הגריאטריה האחרונות של הבעל לרוב מכלים את רוב חסכונות הזוג, ולפי הנתונים הקיימים ותחזיות משרד האוצר, רוב האלמנות יישארו רק עם הפנסיה הרזה שלהן. ואם לאלה מתווסף, בשנים שלפני הפרישה לגמלאות, הנטל של טיפול הולך ומתארך בהורים ובילדים במקביל, התוצאה עשויה להיות הרסנית.

 

שנות כעס ורגשי אשם

 

"טיפול בזקנים תמיד היה. מה שחדש הוא שהתקופות הולכות ומתארכות, ובמהלכן ההורים הזקנים סובלים ממוגבלויות וקשיים בריאותיים", ברודסקי אומרת לי. "אנחנו מדברים, לדוגמה, על עלייה במחלות כמו דמנציה ואלצהיימר, שדורשות המון טיפול. אדם עם דמנציה יכול לחיות הרבה שנים, ובכולן הוא נזקק לטיפול צמוד". וכן, יש להביא בחשבון שבישראל הנטייה הכללית היא לא לאשפז מבוגרים חולים אלא להשאירם לטיפול בבית - "בקהילה", בלשון מכובסת. "וגם בבתי חולים זמני האשפוז מתקצרים", ממשיכה ברודסקי. "זקנים משוחררים הביתה במצבים די אקוטיים, שפעם היו גורמים להם לשכב שבועיים במחלקה. היום יש זקנים שנשלחים הביתה שלושה ימים אחרי שבץ מוחי. זה דורש טיפול שנופל על מישהו. פעם זה היה תפקידן של אחיות בבתי חולים, והיום בני המשפחה מעורבים בשלבים הרבה יותר מוקדמים".

 

מה זה עושה לבני המשפחה?

 

ד"ר דפנה הלפרין
ד"ר דפנה הלפרין  

"יותר מהכל גורם לעומס רגשי כבד. היפוך תפקידים הוא תהליך פסיכולוגי לא פשוט, ויש משהו לא קל בלקיחת אחריות גם מבחינה רפואית וגם מבחינה כספית על ההורים שלך". המחקר של ברודסקי מצא ש־71% מהתומכים בהורים מבוגרים נמצאים בעצמם בקבוצת סיכון לדיכאון, בשל העומס הרגשי.

 

ד"ר הלפרין משרטטת זאת באופן נוקב יותר: "הצורך לטפל בהורה הוא תמיד פתאומי עבורנו. גם אם היינו עדים להידרדרות, אנחנו מכחישים עד הרגע האחרון. קשה לנו לראות את ההורים, שהיו מקור המשען והביטחון שלנו, מפסיקים להיות כאלה. גם אנשי מקצוע שעוסקים בזקנה מתנהגים כך", היא אומרת.

 

השינוי הגדול, הפיכת ההורה לזקוק לסיוע צמוד, מגיע לעתים קרובות אחרי אשפוז פתאומי. "יום אחד ההורה בריא, ולמחרת הוא נהיה סיעודי. פתאום צריך להתארגן מהר, ויש לחצים כבדים מצד בתי החולים לשחרר את ההורה הביתה. האנשים לא יודעים מה הזכויות שלהם, מה מגיע להם, אילו שירותים קיימים. הם עדיין מנסים להבין מה קרה להם. וברגע שאתה יוצא מהמחלקה חברות הסיעוד הפרטיות קופצות עליך, כי יש להן אינטרס לתפוס אותך כלקוח כבר בשלב הראשון, של הטיפול הטרום־סיעודי שניתן ללא תשלום, ולהשאיר אותך אצלן בשלב הבא".

 

הלפרין, שמרצה על טיפול בזקנים ויחסים בין־דוריים במכללת עמק יזרעאל והעבירה סדנאות בנושא במימון הביטוח הלאומי, נוהגת להמליץ על סדרת פעולות קבועה בשלבים הראשונים של השינוי.

 

"אחת המשימות הראשונות היא להגדיר מה המשימה שבפניי", היא אומרת, "מי עושה מה. אם אני בת יחידה אין הרבה שאלות. אבל אם אנחנו חמישה אחים, איך המשימות אמורות להתחלק? הלחץ האמיתי הוא לרוב לא בהתחלה. לפעמים בהתחלה כולם מתגייסים. אחר כך זה נעשה לא ברור, ואז גם הרגשות מתחילים לצוף, אשמה, כעס, תסכול. אני מתחילה להאשים את עצמי שאני לא עושה מספיק עבור ההורים, לא מבקרת אותם מספיק, לא מטפלת בהם, מפקירה אותם. לפעמים ההורים עצמם מפעילים לחץ, ומציבים דרישות רבות, לאו דווקא מוצדקות, שיוצרות תחושה שאני לא עומדת בציפיות. זה סוג של חזרה על חוויות מגיל ההתבגרות, בתוספת משקעים שנוצרו עם השנים. לפעמים ילד שחי בתחושה שלא אוהבים אותו מספיק וצריך להוכיח את עצמו נגרר לטיפול יתר.

 

"בשנה שעברה בן 65 שטיפל באמא מבוגרת אמר לי: 'כל פעם אני מתרגז על אמא שלי, כי כל מה שאני עושה בשבילה לא טוב לה. בכל פעם שאני בא אליה היא אומרת שאני לא בא מספיק, אף על פי שעברו בסך הכל יום או יומיים'. הצעתי לו שבמקום להרגיש אשמה וכעס, להבין מה ההורה באמת אומר. ייתכן שההורה לא מתכוון שאנחנו בנים לא טובים, אלא שנורא קשה לו עם הבדידות. בהמשך הוא סיפר לי שכל התקשורת שלו עם אמו השתנתה לגמרי, כי הוא הבין שהתסכול שלה לא הופנה ישר אליו, אלא שזו היתה הדרך שלה להביע מצוקה". בשנה שעברה תקצב הביטוח הלאומי 80 סדנאות לאנשים שתומכים בהורים מבוגרים. בשל היעדר תקציב לא נפתחו סדנאות חדשות.

 

והחוק - יוק

 

לפי הלפרין, חלק גדול מהלחץ שנופל על דור הסנדביץ' לא מגיע מההורים והילדים, אלא מבני הזוג ומקומות העבודה. "אחד המחקרים שעשינו הראה שיש קשר הדוק בין היקף שעות הטיפול בהורה לבין ירידה באיכות קשר הנישואים. לא ראינו נישואים שמתפרקים בגלל זה, אבל כמו במקרים אחרים של עומס שנוסף לחיים, היכן שהיו בעיות קודם, בתקופת הטיפול בהורים הן מתעצמות", היא אומרת.

 

מנגד, מחקרים ומעקבים הראו שתמיכה של בן הזוג, אפילו בהקשבה ותמיכה רגשית, יכולה להקל משמעותית על העומס של מי שמטפל בהוריו. זו אחת הסיבות לכך שבמשפחות חד־הוריות, שבהן אין בני זוג לחלוק איתם את המעמסה, הורה סיעודי טורף לחלוטין את סדרי החיים. בעיקר כאשר גם הילדים עדיין זקוקים לתמיכה. והרי במשפחות כאלה נהוג להיעזר יותר בסבים ובסבתות.

 

"שנות הטיפול בהורה יכולות להיות ארוכות יותר משנות הטיפול בילדים", הלפרין אומרת לי. "בשלב הזה בחיים אנשים אמורים להתמודד עם יציאת הילדים שלהם מהבית, ולפתח את הקריירה, ולעתים קריירה שנייה. להגשים רצונות של מימוש עצמי, ולהתחיל להתכונן לפרישה שלהם עצמם. ובוא לא נשכח שצעירים כיום מביאים ילדים בגיל מבוגר יותר, ואנשי דור הסנדביץ' לעתים מגלים שהם נדרשים גם לעזור לגדל את הנכדים החדשים שכרגע נולדו, כי הילדים שלהם, ההורים הצעירים, נמצאים בשוק עבודה תחרותי שלא נותן לנוח. מעמסה של ארבעה דורות שנופלת על דור הסנדביץ' היא לא מקרה נדיר".

 

העומס הזה גורם לכמה פגיעות, והקלה ביותר למדידה היא בקריירה. ב־2009 הלפרין השתתפה במחקר, עם פרופ' אריאלה לבנשטיין ופרופ' רות כץ מאוניברסיטת חיפה, שמצא כי כרבע מהאנשים העובדים שמטפלים בהורה מבוגר עושים זאת במשך 5–15 שנה, ואצל היתר זה נמשך בין שנה לחמש שנים. בתקופה הזאת רוב האנשים מקדישים לטיפול 6–14 שעות בשבוע - וכחמישית מהם מקדישים לכך 15–30 שעות בשבוע. 3–6 שעות ליום עבודה. את ההשלכות אפשר למצוא במחקר של ברודסקי: יותר משישית האנשים בדור הסנדביץ' מפסידים בקביעות ימי עבודה, ובמקרים של הורים עם מוגבלויות קשות זה מגיע ל־50% ויותר. כעשירית הפסיקו לעבוד בשל הצורך לטפל בהוריהם, ובמקרים של הורים עם מוגבלויות קשות, שיעור הפורשים מהעבודה הגיע ל־39%. 10% הפחיתו בהיקף המשרה שלהם. במקומות העבודה אף נולדה תופעה שהמחקרים בנושא מכנים "שעות גנובות" - התחמקות מהמשרד בשעות העבודה כדי לבצע עבור אמא ואבא סידורים שאי אפשר לעשות בשעות אחרות. אם זה מזכיר למישהו טיפול בילדים, זה לא במקרה. אלא שהטיפול הזה נעשה עם השנים יותר ויותר תובעני, וסיומו תמיד עצוב.

 

לפי הלפרין, המעסיקים הישראלים עדיין לא הפנימו את הצורך החדש והגובר הזה. חוק דמי מחלה מאפשר להיעדר מהעבודה עד שישה ימים בשנה בשל מחלת הורה מגיל 65 ומעלה. מעבר לכך, הנושא מופקר. ב־73% ממקומות העבודה שנבדקו במחקר אין מדיניות מוסדרת בנושא, והמקומות שקיימת בהם מדיניות הם בעיקר במגזר הציבורי, שם מותר לקחת חופשה בתשלום לזמן מוגבל כדי לטפל בהורה חולה, או לבצע לשם כך שינוי מסוים בשעות העבודה.

 

"זה משתנה ממעסיק למעסיק", אומרת הלפרין. "ראיינתי מנהל משאבי אנוש במפעל של יותר מאלף עובדים שסיפר שהוא מבין את העובדים כי הוא עצמו טיפל באביו. מעסיק אחר אמר לי: 'אותי מעניינת רק התפוקה. מי שלא יכול לעמוד בזה, שיבחר עבודה אחרת'".

 

והדבר שהכי פחות נעים לדבר עליו הוא הכסף. בקרב הדורות הנוכחיים של זקנים וקשישים הביטוח הסיעודי הפרטי עדיין אינו נפוץ כל כך. לפי חישוב כולל של העלויות השונות של סוגי הטיפולים השונים, בחיסור סבסודים שהמדינה נותנת לפי אמות מידה ובהן הכנסת המשפחה, העלות הממוצעת של טיפול מקצועי בהורה מבוגר היא 2,350 שקל בחודש, וכשליש מהמשפחות לא זוכות לסבסוד ומשלמות הרבה יותר. בינתיים האוכלוסייה מזדקנת, ונראה שתשתיות המוסדות הסיעודיים לא עומדות בקצב. נכון לעכשיו, דורות הסנדביץ' של העתיד יתקשו יותר ויותר לטפל בהוריהם המבוגרים ולשמור על רמת חיים סבירה, קל וחומר אם יידרשו לסייע גם לילדים שלהם, למשל ברכישת דירה. ייתכן שבעתיד, משיקולים כלכליים, הורים קשישים יחזרו לגור בבתי ילדיהם כדי לחסוך בעלויות, בדיוק כפי שעושים צעירים רבים בגילי 20 ו־30, לפעמים גם אחרי הנישואים. בעולם של אי־ודאות, על העתיד הזה אתם ואני יכולים להסתמך בסבירות גבוהה.

 

דור הסנדביץ' האמריקאי כבר פרוס דק

 

 

בארצות הברית "דור הסנדביץ'" כבר מאופיין היטב, ומחקרים מראים שבשבע השנים האחרונות העומס עליו הולך וגדל. סקר עדכני של Pew, מהמכונים הגדולים בארצות הברית לחקר תהליכים חברתיים, מראה שהלחצים של דור הסנדביץ' הולכים והופכים לבעיה חברתית של ממש.

 

בקרב אמריקאים בני 40-59

 

15% תומכים כלכלית גם בהוריהם וגם בילדיהם

 

55% מדווחים כי גם הוריהם וגם ילדיהם "תלויים בהם רגשית"

 

31% מרגישים "לחוצים כל הזמן"

 

7% מדווחים כי בשל תמיכה בהוריהם הם הידקו את החגורה ודבקים רק בצורכי הקיום הבסיסיים